כותבת המאמר: דוריה ליפשיץ נוירופסיכולוגית, מאבחנת ומטפלת בליקויי למידה.
רבים מהמגיעים לקליניקה שלי לאבחון ולטיפול מפגינים הנמכה בתפקודי הקשב שלהם: הם מוסחים בקלות, עובדים לאט מאוד או להבדיל עובדים מהר מכפי שתפקודי הקשב שלהם מאפשרים להם ולכן מרבים לשגות, לא מצליחים להתרכז ולהתמיד לאורך זמן, לעיתים ממוקדים מדי עם יכולת נמוכה בפיצול קשב, סובלים מחוסר שקט מוטורי, קושי בשליטה בהתנהגות והרשימה עוד ארוכה. ההמלצה הראשונה שלי לכל אלה היא להפתעתם להתחיל לעסוק בספורט. לא משנה מה, אם זה ריקודי בטן או כדורגל, ריצות ארוכות או קפיצה בחבל, מחקרים רבים מוכיחים כי הכל עובד בכל הגילאים והשיפור משמעותי במיוחד אצל ילדים. כל פעילות שהיא עדיפה על רביצה ובהייה במסך מרצד כלשהו עם עדיפות בולטת לפעילות אירובית אינטנסיבית אשר מעלה את הדופק לטווח שבין 70-80 אחוזים מהדופק המקסימלי (על מנת לחשב באופן משוער את הדופק המקסימלי יש להפחית גילנו מ- 220).
למעשה אני יודעת את כל זה כבר שנים, ולא רק מתוך קריאה של הספרות המקצועית. מהרגע בו אני זוכרת את עצמי אני מתעמלת ורוקדת. בתור ילדה זה נתן לי כח ושליטה במצבי חיים בהם העולם סביבי התפרק (למשל כאשר איבדתי את אמי בגיל 11), לימד אותי כישורי התמודדות עם קושי ואתגר וחיזק אצלי נחישות וביטחון עצמי. יחד עם זאת תפקודי החשיבה שלי התחדדו, הקואורדינציה השתפרה ומה לא. כיום כבוגרת הריקוד מאפשר לי לפרוק את האנרגיות האצורות בי בלי לשבור כלים במטבח ובלי לצרוח על ילדי.
בשנים האחרונות נחשפתי למאמרים רבים המשבחים את יתרונות הפעילות האירובית בשיפור כל אותם תפקודים חשובים (כאמור ויסות של הקשב, שליטה בפזיזות, בחוסר המנוחה המוטורי, שיפור בהתמדה) ולכן בנוסף לריקוד ולהתעמלות, פעילויות אנאירוביות יותר באופיין, התחלתי לצאת לשטח לריצות ארוכות (ואני שונאת לרוץ וגם כבר לא פרגית צעירה). בפעם הראשונה רצתי אולי חמש דקות והייתי מוכנה להזמין אמבולנס אך ניסיתי להיעזר בדברים כגון מוסיקה טובה תוך כדי הריצה, הכלב שלי שרץ לצדי ועודד, מסלולים יפים בטבע, וכך תוך מספר חודשים הגעתי למטרה אותה הצבתי לעצמי ורצתי מדי יום שמונה קילומטרים בהרים. השינוי בחיי היה מדהים (וגם מימדי הישבן קטנו וקיבלתי מחמאות). בימים בהם איני רצה התפקוד שלי נופל, אני מבולבלת יותר, מרבה לשגות, דוחה משימות לרגע האחרון, התפוקה שלי נמוכה ובכל זאת עייפה כל העת, ואני אפילו לא סובלת מהפרעת קשב!
איך זה עובד? ובכן, בלי להיכנס לכימיה המורכבת של המח, הפעילות הגופנית מעלה שחרור של כל מיני חומרים נפלאים אשר משפיעים בין השאר על אזורי המח הפרה-פרונטליים, שם יושבות פונקציות הקשב והניהול. כמה צריך? די הרבה. מחקרים מצביעים על שיפור משמעותי כאשר מבצעים פעילות בה הדופק הוא בטווח האירובי לפחות 30 דקות מדי יום. כן כן. ביום ללא ספורט לא יופרשו כל החומרים הטובים במח ונהיה מרוכזים פחות. יחד עם השינויים קצרי הטווח יש גם שינויים בארגון המוחי לטווח ארוך כך שיש להתמיד לאורך השנים על מנת למקסם את התוצאות. איני ממליצה לרוץ מרתון מדי יום אך פעילות בהיקף סביר תשפר מאוד את התפקוד ובמקרה הכי גרוע רק נראה יותר טוב, נהיה בריאים יותר, בטוחים בעצמנו ומאושרים יותר. אין מה להפסיד. תתחילו לזוז